זו לא תקלה, זו התראה…

הנה כמה עובדות:

1. כשאנחנו עושים פעולה על מכשיר מסויים והוא מצפצף בצורה מוזרה, סביר להניח שנבין את הצפצוף כהתראה על משהו לא תקין שנגרם.

2. פעולת ההתקשרות לטלפון אחר היא: חיוג >צליל חיוג (תפוס, ממתין או זמין) > מענה.

3. כשאנחנו עוברים לתא הקולי, מודיע קול נשי ונחמד ש"הינכם מועברים לתא הקולי".

4. תוכנית ניידות המספרים מאפשרת לעבור מרשת סלולארית אחת לאחרת ולשמור על הקידומת ששימשה אותנו עד היום להבדיל בין משתמשי הרשתות ובכך לדעת מראש שהתשלום עבור השיחה שנעשה, יהיה גבוה יותר.

5. התקשרות לרשת סלולארית אחרת, מחוייבת בתשלום של דמי קישוריות.

6. משרד התקשורת וחברות הסלולאר היו צריכים למצוא פיתרון לעובדה שמישהו נמצא על קידומת של רשת סלולארית אחת, אבל בפועל נמצא על רשת סלולארית אחרת.

7. אחוז נמוך מהצרכנים מודעים לחוק הניידות.

8. אחוז עוד יותר נמוך מודע לעובדה שכשאתם מתקשרים למישהו שנמצא ברשת סלולארית שונה מהקידומת שלו, אתם תקבלו צפצוף מוזר בתחילה ורק אז תשמעו את צליל החיוג המוכר.

9. רוב האנשים ינחשו שמדובר בתקלה טכנית, אבל כמעט ואין סיכוי שיבינו שהצפצוף מסמל מעבר לרשת אחרת.

10. מעבר לרשת אחרת, גוזל מאיתנו יותר כסף עבור השיחה.

ככה זה שכמחפפים ועושים משהו רק כי צריך…כל המטרה מאבדת מהמשמעות שלה וכולם מאבדים זמן, אנרגיה, וכמובן…כסף.

UPA madafacka

הידעתם? ה-8 לנובמבר הוא יום השמישות הבין לאומי.
מסתבר שבכל שנה (מזה שנתיים) מקיים ארגון UPA כנס שמישות ברחבי העולם ובו מרצים כאלה ואחרים מסבירים ומדברים על הנושא לכל מי שחפץ לשמוע.
השנה התקיים הכנס בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה ואני (+3 קולגות) נשלחתי אחר כבוד מטעם mantis לשמוע ולהשכיל.

נושא היום הוקדש לשמישות בנושא רפואה, אך מלבד שתי הרצאות לא ממש מצאתי קשר לנושא. וטוב שכך.
עמיר זבולוני דיבר שם על מסכי מגע (ועל כך שלא תמיד צריך להתלהב ולתכנן מוצר עם מסך מגע. כן, למרות שזה מגניב).
פרופסור יואל דונחין דיבר על כך שהרופאים בבית החולים הדסה נאלצו לבצע ניתוחים בתנאי שמישות נוראיים שגורמים למוות של חולים…פשוט בגלל סרבול ובלבול.
הרצאה מעולה של דוקטור אורן צוקרמן שהדגימה איך ילדים יכולים להפנים צורות חשיבה של מתכנתים באמצעות ממשק פשוט של תוכנת יצירה מיוחדת שתוכננה באוניברסיטת MIT.
שעה מפוהקת על תכנון ממשקים לאוכלוסייה המבוגרת (הנושא יכל להיות מעניין, אבל דוקטור נעמי ביטרמן הציגה את זה בצורה אפורה ומשעממת).
עוד שעה מפוהקת (שוב, בגלל המרצה, לא הנושא) של תכנון ממשקים למשתמש הנאיבי ע"י פרופסור יורם עשת.
והרצאה מעניינת של פרופסור שיזף רפאלי שדיבר על כך שמשחקי מחשב מקוונים יכולים לתרום המון לפיתוח המוח האנושי.

היו עוד שתי הרצאות (ממשקי העתיד ומהפכת ה-Iphone), אבל אני דילגתי הביתה כדי שלא להיתקע בפקקים של חמישי בערב על כביש 4.

מכיוון שהגעתי מוקדם מאוד, יצא לי לשבת באולם ההרצאות ולחוות את ההתארגנות של המארגנים לקראת היום המפרך.
בעודי צופה בהם בשקט מהצד, החלטתי לבדוק איך טיפים קטנים של שמישות מוצאים את עצמם בעולם האמיתי. לא בהרצאות המוכנות מראש, אלא בתכ'לס…

יותר הוא פחות.
ככל שתתנו לאנשים יותר בחירה, כך הם יבזבזו יותר זמן בחיפושים ויהיה להם יותר קשה לבצע את ההחלטה.
בתחילה היה האולם מלא בכיסאות ריקים, והאנשים הראשונים שהגיעו מצאו את עצמם מסתובבים הנה והנה עד שמצאו את מקומם. למרות שהם יכלו לשבת בכל מקום, היה להם קשה להחליט איפה הכי טוב.
ככל שהתמלא האולם, האנשים החדשים שנכנסו הגיעו למושבם במהירות רבה יותר.

השתמש בשפה ברורה ואל תנסה להתחכם
אחד מהמארגנים הטכניים של המקום ניסה להסביר בטלפון לאחד העובדים שלו שהוא צריך למצוא את הרולאפים שבחוץ.
זה היה דיאלוג של כמה שניות ארוכות שהוא חזר ואמר "רולאפים, רולאפים" וכנראה שהבחור בצד השני לא הבין על מה הוא מדבר (גם אני האמת).
בסוף הוא התייאש ואמר "רולאפים, השלטים שמכוונים לאולם הכנסים…" ואז הכל היה ברור יותר והשיחה הסתיימה. אם מלכתחילה הוא היה מסביר בצורה ברורה, הוא היה חוסך לעצמו כמה שניות אויר ותסכול.

לא לשכוח גם את הפרטים הקטנים שלפעמים הם הגדולים ביותר
אז אוקי, היו כמה שסידרו את האולם וכחלק מזאת גם העמידו את הסטנד עליו יונח המיקרופון.
ואוקי, מישהי אחרת טרחה והדפיסה את השלטים עליהם נכתבו שמות המרצים.
אבל מכיוון שהם לא ראו אחד את השני ולא עבדו אחד עם השני (כי זה כולה להעמיד סטנד, וזה כולה להדפיס דף), יצא ש10 דקות לפני שהכל התחיל, התגלה כי אי אפשר להעמיד את השלטים על הסטנד…הם פשוט לא מתאימים והשלט כל הזמן נופל.
בסוף הם מצאו קומבינה (ישראלים לא?), אבל עדיין…

לפעמים טכנולוגיה מתקדמת יכולה רק להזיק, היא אולי נוחה יותר, אבל לא תמיד טובה יותר
אחד המרצים החליט שיהיה לו יותר קל להרצות עם המיקרופון שתלוי על החזה. זה אלחוטי, זה קטן וזה מגניב.
אבל לצערינו, המיקרופון לא שידר כמו שצריך וקולו נשמע חלש ומקוטע (מה גם שהקרבה למיקרופון הראשי יצרה רעשים של פידבק).
האחראי הטכני המליץ בחום להשתמש במיקרופון גדול יותר (אלחוטי גם הוא) שאולי פחות נוח לאחיזה, אבל לפחות הקהל יוכל לשמוע את ההרצאה.

בלי קשר לשמישות וממשקי משתמש, חשוב לדבר בנימוס לאנשים!
הרגיז אותי לשמוע את מארגנת הכנס צועקת על המנקה שרק עשתה את עבודתה "סליחה?! את יכולה לקחת את הדבר הזה ולעוף מכאן?!" כדי שחס וחלילה לא יבואו אנשים ויראו עגלת ניקיון מול הדלת.
אם היא היתה מעלה הרצאה בהמשך, סביר להניח שלא הייתי מקשיב לה. מי שמזלזל באדם הפשוט ביותר, איך הוא יכול להיות קשור בכלל לתכנון של ממשקי משתמש?

עד כאן להפעם, היה יום מרתק שבו השכלתי עוד טיפה בתחום.
אני מאוד מקווה שהמודעוּת לנושא תמשיך ותעלה ואולי נוכל לראות כאן מוצרים נוחים ופשוטים יותר לשימוש.

אגב, הנה רעיון מדליק ששמעתי בחצי אוזן בהקשר לתג הזה…באחד הכנסים אי שם בעולם, החליטו להדפיס את הפרטים על שני הצדדים, כיוון שהתג נוטה להסתובב סביב עצמו ורוב הזמן (מרפי) הוא הפוך ולא מבצע את תפקידו. כל כך פשוט, כל כך חכם.

בסלון עם אמא

בעקבות אין לי מושג מה שאחי ארגן עם חברת HOT, קיבלנו שלושה חודשים של HOT VOD בחינם.
בד"כ, הוא זה שמסביר להורים שלי איך מתפעלים מוצר חדש בבית. הפעם הוא זרק עלי את המטלה ואני, במקום להיות בן טוב ולהתחיל להסביר, החלטתי לנצל את המעמד עם ניסוי קל בבני אדם.
אמא שלי הגיחה אל הסלון, נתתי לה את השלט ואמרתי לה "קחי, תתפעלי. אני לא מסביר לך כלום, רק צופה בך".

וזה לא שאני בן רע או משהו כזה, פשוט רציתי לתפוס פה שתי ציפורים.
1. לבדוק האם הממשק הנוראי של HOT מספיק חכם ופשוט כדי לגרום לאמא שלי לתפעל אותו במהירות ובקלות.
2. להסביר לאמא שלי מה זה אומר שהבן שלה הוא "מתכנן ממשקי משתמש".

לפני שאתחיל בתיאור התהליך שעבר עליה, אומר רק שאמא שלי אינה זקנה בלה בת 90 שמעולם לא לחצה על כפתורים.
אם מסבירים לה, היא מבינה עניין ויודעת לתפעל מוצרים בלי הסתבכויות מיותרות. היא לא משתמשת מתקדמת, והייתי אומר שהיא בעצם משתמשת סטנדרטית שרק רוצה לראות טלוויזיה בשלווה.

אז היא לקחה את השלט, אחרי שאמרתי לה שהערוץ נמצא באפיק 001, ונעמדה מול המסך הבא:

בהתרגשות (שלי) היא לחצה על הכפתור הירוק.
אני מניח שהצבעים הקלו עליה למצוא במהירות על איזה כפתור ללחוץ. אם למשל היה כתוב ללחוץ על I-TV, היה לה קצת יותר קשה להסתדר.

לאחר המתנה של כמה שניות, היא נעצרה מול מסך הפתיחה של ה-VOD ומיד הצליחה לדפדף בין הקטגוריות השונות.
אמא שלי? עושה scrolling? מגניב.

הבעיה התחילה לאחר שהיא ניסתה להיכנס לקטגורית "סדרות ישראליות". שם, מסיבה עלומה, היא מצאה את עצמה מגיעה בכל פעם לסדרות של ויוה (קטגוריה הנמצאת רמה אחת מתחת לקטגוריה של סדרות ישראליות).
שאמנם זה בהחלט אחד מהערוצים האהובים עליה, אבל במקרה הזה, זה ממש לא היה רצונה וממש לא נראה לי שה-VOD מספיק חכם כדי לקרוא את המחשבות של המשתמשים.

אז מה היתה הבעיה?
ובכן, מסתבר שבעיצוב השלט, החליטו להתקמצן על מקום ולשים את כפתור ה-OK, ממש צמוד לכפתור הגלילה (חץ מעלה/מטה).
נכון, הם צריכים להיות ביחד, אבל כשמעצבים עבור קהל גדול כל כך של משתמשים, רצוי לחשוב על גודל אצבעות גדול יותר מהרגיל ולא לעשות את הממשק זריז כל כך ללחיצה.
האצבעות של אמא שלי ממש לא גדולות ובכל זאת הממשק התעקש לבחור קטגוריה אחרת, מה שגורם לי לתהות על משתמשים בעלי אצבעות שמנמנות במיוחד.

עוד טעות ממשקית (חמורה לדעתי) היתה שמתכנני הממשק, החליטו להניח את כפתור ה-BACK (כפתור קריטי בניווט, לא פחות מה-OK), בצד שמאל/תחתון של המסך. המיקום הזה נורא חבוי ואני בעצמי לא מצאתי אותו.

עוד מוזר לי, שהם החליטו לשים באותו אזור, גם מידע חיוני כמו עלות התוכנית ופרק זמן ההשכרה.
אני חושב שהמידע הזה צריך להיות צמוד לשם התוכנית כשם שהחבר'ה באיקאה שמים את המחיר צמוד לכל תמונת מוצר בקטלוג שלהם.

לאחר שבחרנו בתוכנית, המידע שהוצג למשתמש היה אפשרויות הניווט בתוך התוכנית עצמה, על אותה צורה שבה הוצגו הכפתורים על השלט עצמו.

זה חכם ונוח, אבל מצאתי שחסר המידע על הניווט בתוך ה-VOD.
למזלי, בשלב הזה, אמא חכמה שלי ידעה מה לענות לי כששאלתי אותה "ואיך יוצאים מה-VOD?". כפתור EXIT שימש אותה בעבר בשאר הממשק של HOT והיא מיד הבינה שזה כפתור המפלט שלה מכל שטות שיש על הדיגיטלי הזה.

לסיכום:
1.הממשק לא מושלם ובהחלט יש מקום לשיפורים, אבל הוא נוח יחסית ואפילו משתמשת "רגילה" שמעולם לא תיפעלה אותו, ידעה למצוא תוכנית שהיא רוצה ולצפות בה.
2. אמא שלי יודעת סוף סוף מה אני עושה לפרנסתי.