תאורית הקשר

לא מזמן גוגל הואילו בטובם לצרף גם את חשבון הג'אמיל שלי לגרסא 2.
הגרסא החדשה לא כל כך שונה ממה שהיה עד היום ולמען האמת, טוב שכך. ג'אמיל הוא שירות ווב מייל מעולה, מהיר, נוח ותודה לאל על מסנן הספאם הכל כך איכותי שלו.

אז בגדול, אין לי טענות על הגרסא החדשה. מלבד, דבר, אחד.
ממשק ה-contacts שלו.
מה-לכל-הרוחות-הם-ניסו-לעשות-שם?
נראה כאילו זה היה הדבר האחרון שהם שכחו לאפיין, אבל מכיוון שחייב, אז הם זרקו מה שיכלו וקיוו לטוב.
זה לא טוב.
יש שיגידו שאני קטנוני, אבל אם אלוהים מדקדק הכי הרבה עם הצדיקים שלו, אני אשמש כנציג אלוהי ממשקי המשתמש (סטיב ג'ובס?) ואדקדק עם גוגל שבד"כ עושים אחלה עבודה בכל הנוגע לנוחות עבודה ופשטות ממשקים.

אחרי שניסיתי וניסיתי להבין למה מוזר לי כל כך הממשק החדש, הגעתי לששת הנקודות המעיקות הבאות:

1. חוסר אחידות בין הכפתורים. בעוד הכפתורים שמשמאל הם אייקונים בלבד, הכפתורים מימין מקבלים גם תווית טקסט. תחליטו, או שאני צריך לזכור מה כל כפתור עושה, או שאתם תעזרו לי לזכור (רמז: השני עדיף. ממילא אין לכם יותר מדי כפתורים שם).

2. כפתורים שממוקמים בצד אחד של המסך, מבצעים פעולות על הצד השני. הטיול הזה שאתם עושים לי לעיניים בין האזורים השונים, ממש לא עושים לי נעים בגב (בתמונה זה נראה קטן ולא משמעותי….אבל במציאות זה מוזר).

3. כפתור שאינו פעיל…פשוט לא אמור להופיע שם. תחסכו לי אפילו את התזוזה הקטנה הזאת לעבר הכפתור לפני שאני מנסה ללחוץ עליו ולהבין שהוא מנוטרל.

4. כל פעולה שאני עושה, מתבצעת בתוך הממשק. חוץ מאדון "יצירת קבוצה". הוא חייב להיות שונה ולהיפתח בפופאפ (סוג של). hell, אפילו כשאני עורך שם של קבוצה היא משולבת בממשק. מה ההגיון?

5. שדה החיפוש לאיש קשר לא נמצא באזור של אנשי הקשר. "צריך שיהיה, אז שים את זה איפה שיש לך מקום".

6. והכי נורא, הכי הכי נורא (יאללה, איך שאנשי ממשקים מתרגשים משטויות). כפתורי השמירה והביטול נמצאים מעל הטופס. במקום שכפתור השמירה יסכם לי את הטופס, הוא נמצא לו אי שם במעלה הממשק ואני צריך לחפש ולנדוד לעברו כדי שיואיל בטובו לעזור לי. כל שנייה שלא שמרתי, היא עוד שנייה שיש סיכוי שהכל ימחק. אז תודה לכם.

תפריט פתוח

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בעולם הקוד הפתוח ובשבוע שעבר אף התקנתי חלקית את הגרסא האחרונה של אובונטו (8.4).
מדהים אותי לראות שבעולם הזה, אין חברה אחת שיכולה להחליט בשבילי מה נוח ומה לא, אלא ישנם המון תוספים וחשיבה (פתוחה ולא מקובעת) שונה וחכמה על הדברים הקטנים שהופכים לנו את העבודה מול המחשב למהירה ונוחה יותר.

קבלו משהו חכם – התוודעתי לתפריט הפעלה שנקרא Raptor.
הוא מיועד ללינוקס מזן KDE 4 והוא בהחלט אחד הדברים היותר מדליקים ששמעתי עליהם.

נניח ואתם עובדים עכשיו עם Word. אתם כותבים כותבים כותבים וכחלק מהשגרה שלכם, אתם נוטים לבצע חישובים עם המחשבון של חלונות.
אז אתם פותחים את וורד, מקלידים, פותחים את תפריט התחל ומדליקים ממנו את המחשבון. או לחילופין, משתמשים ב-Dock של המק ומקפיצים את כלי העזר הנחוץ.
עכשיו, דמיינו שתפריט ההתחל, או ה-Dock, היו מספיק חכמים להבין שבכל פעם שאתם מפעילים את וורד, אתם משתמשים במחשבון. או כאשר אתם גולשים בפיירפוקס, אתם נהנים לגלוש עם המוזיקה בצד.
דמיינו שהוא ישים לכם את כל התוכנות שאתם משתמשים בהן בהקשר לעבודה שלכם באותו הרגע כדי לחסוך מכם את החיפושים.
דמיינו שסרגל הכלים שלכם היה מעלים מראש את קיצור הדרך של וורד כשאתם משתמשים בתוכנה (הרי אתם לא רוצים להפעיל אותה שוב, היא כבר פועלת).

חכם כבר אמרתי?

עוד לא השתמשתי בזה, ולמען האמת אין לי אפילו מושג איך להגיע למצב של להשתמש בזה…אבל אני מאמין שבגרסאות הבאות של os וחלונות, הדבר הזה כבר ייושם, וכל המגיבים של Ynet יוכלו להכריז, שוב, בגאווה, שבלינוקס יש את זה כבר 4 שנים לפחות.

מעבדוּת לשמישות

ברשותכם, לכבוד פסח הקרב ובא, אני אכתוב פוסט קצת הומוריסטי.
לקחתי (בערך) את נקודות ההשוואה שהציבה חברת Tzur כשהיא עשתה סקירה של אתרי ההיכרויות בישראל עבור Ynet ועשיתי בדיקה השוואתית בין הלחם לבין המצה.
אז קדימה…נתחיל.

עיצוב והרושם הראשוני

לחם – גווני החום השונים, ההרמוניה בין המרקם הקשה בחוץ לאזור הרך שבפנים יוצרים מראה שקשה לעמוד בפניו וממש עושה רצון לקרוע את הלחם ולהכניס אל בין השיניים.


מצה – נראה כי יש נסיון לדמות את המראה הקלאסי של הלחם באמצעות גוונים שונים של חום. אך החורים המסודרים והצורה המרובעת, אינם מזמינים לגשת אליו. המוצר נראה משעמם וייתכן והוא פונה לקהל היעד השמרני יותר.

תהליך הרכישה

לחם – כשניגשים לחנות לרכישת הלחם, עומד לפנינו מגוון סוגים, צורות וצבעים. לעיתים הרכישה מבלבלת מדי (שהרי ידוע שעודף בחירה אינו תמיד רעיון טוב).
הרכישה ארוכה ויש לעיתים צורך לגעת במוצרים בכדי לבדוק את איכותם. רק תחשבו כמה נגעו בהם לפני שאתם הכנסתם אותם לפה.
לאחר הרכישה, ניתן להניח את הלחם בתוך שקית יחד עם שאר המוצרים. אין צורך בתשומת לב מיוחדת.


מצה – ההתלבטות היחידה יכולה להיות בין מצות ראשון לבין מצות יהודה, וגם אז לא מדובר בהבדל גדול מלבד האריזה. המוצר מונח כלאחר מסדר צבאי, ארגזים ארגזים. רק לבוא ולקחת.
לאחר הרכישה, יש צורך להתאמץ ולהרים ארגז שלם וכבד, או לחילופין, להניח את חבילת המצות בשקית ולהיזהר איתה כאילו ומדובר בחבילת צלחות חרסינה.

אינטראקציה

לחם – חיתוך הלחם אינו דורש מיומנות מיוחדת מלבד שימוש בסכין, אותו אנו יודעים לתפעל משאר הפעילויות במטבח (או בכלא). כאשר מחליטים למרוח ריבה, חמאה או ממרח שוקולד, הדבר מתבצע בצורה אינטואיטיבית וטעויות של שימוש ראשוני מתקבלות בהבנה ואינן הורסות את המוצר.
גם האכילה מתבצעת בצורה פשוטה ונעימה. הלחם מתעכל בקלות ונראה שהותאם בצורה קפדנית למערכת העיכול האנושית.


מצה – על מנת לחתוך מצה, יש צורך בקורס מיוחד שילמד אותנו כיצד להוציא את המצה בזהירות מהאריזה, להרטיבה במים, לבחור בקו מאחד קווי המתאר המסומנים על ידי היצרן ולשבור אותה בעזרת שתי ידיים (או מכת קראטה מהירה). במידה ורוצים לחצות את החצאים לרבעים, הדבר עלול להתנגש בקווי המתאר (כעת הרי נאלץ לשבור את הקווים לרוחבם) והחלקים לא יהיו שווים.
חיתוך המצה גורם ללכלוך רב, כמו האכילה עצמה אשר מתירה המוני פירורים זרוקים בכל מקום.
המצה אינה מתאימה לאף מוצר במטבח, לא ניתן למרוח עליו שום דבר שאינו כמעט נוזלי (דוגמת ממרח שוקולד שלא היה במקרר) וכן, לא כל מערכות העיכול מסוגלות לתפקד לאחר האכילה.

השורה התחתונה
לחם –
בזכות המראה השובב והמגרה, האפשרות לשילוב עם שלל מוצרים אחרים וכמובן…הטעם הנהדר.

מצה –
מראה משעמם, שמישות נוראית שגם אחרי למידת התפעול אינה עוזרת לנו להשתמש במוצר כמו שצריך והטעם היבש שהיא מתירה בפה.

בסופו של דבר אפשר להבין שאם ממהרים לשחרר מוצר לשוק בלי חשיבה, תכנון ופיתוח מסודר ואחראי – נתקעים עם מוצר שהמשתמשים יתקשו להשתמש בו, לא תהיה לו תאימות לשאר המוצרים ובשורה התחתונה, הוא פשוט לא ייצא טוב.
אבל במונופול כמו במנופול, כשאין לחם…תאכלו אבנים. או מצות. במקרה שלנו.

גילי נאות: הכותב לא סובל את פסח ומצות בכלל.