שיטת ניווט עירונית (שכנראה לא תעבוד)

ראשית כל, אפצח בתודה.
בעזרתו האדיבה של אורי צציק (שגם פירגן לי עם ארוחת צהריים) עלה הבלוג לגרסה 2.7.1, מה שאיפשר לי לעברת וליישם את הלוּק החדש שקופץ בכמה וכמה רמות מעל השיעמומון שהיה כאן עד עכשיו.
אז תודה לך צ'קצ'יק (:

כעת נגיע לנושא הפוסט שעלה במוחי לפי יותר מחצי שנה ומאחר והייתי צריך תירוץ כדי להשוויץ עם העיצוב החדש של הבלוג החלטתי לכתוב עליו.

אם אי פעם הייתי מנסה להפוך לקצין, סבירות גבוהה שהייתי נופל בשלב הניווטים.
ומאחר ויוצא לי לא מעט להסתובב באיזור המרכז, החלטתי שיש גבול לדמעות הזולגות על פניי בכל פעם שאני נאלץ למצוא רחוב.
קניתי GPS.
זה היה לפני שנתיים ובאמת – רק ברכה שתיפול על ראשי הממציאים.

לא מעט יצא לי לחשוב האם ניתן להמציא שיטת ניווט שתהיה פתוחה לכל, ולא תצרוך שום מכשיר מיוחד.
ממשק ניווט ממשי שיידע תמיד איפה אני ויוכל לכוון אותי לכל מקום.
אז בשביל להמציא ממשק שפותר בעיה, יש צורך להגדיר את הבעיה ועל כן, לפני הכל, ניסיתי לחשוב למה כשאני נכנס להרצליה (למשל), כל כך קשה לי למצוא את רחוב יבנאל.
התשובה היתה לי די ברורה – השם "יבנאל", מעבר לעובדה שמדובר במושבה ליד טבריה, לא אומר לי כלום.
אני יכול לעבור ברחוב הגליל הסמוך לו ושום דבר בעולם לא יוכל להגיד לי שיבנאל נמצא ממש כאן ליד. מה שעלול לגרום לי להמשיך ישר, להתרחק מהמקום, להתקשר לחבר ולשמוע אותו אומר "היית בגליל?! נו, זה ממש פה ליד!".

אז מה עושים?
מאחר ואף אחד לא באמת בוחר מקום מגורים בגלל השם היפה של הרחוב, אני טוען שאפשר להחליף את שמות הרחובות בכאלו שיכולים לרמוז על מיקומם ביחס לרחובות שליד (ואם תתעקשו, אפשר לרשום בקטן גם את השם המקורי. רבין, ברוב המקרים).
ממש כמו שהבתים שלנו לא נקראים בשמות אלא במספרים ואותיות, ניתן לבצע את אותו הדבר גם בשמות הרחובות.
אם אני ברחוב 4, אני אדע שאני קרוב ל-5. ואם אני צריך להגיע ל-10, אני אדע מיד שיש לי לעבור עוד שישה רחובות.

כדי שלא נגיע למצב שיש לנו מספרי רחובות המגיעים למאות ואף אלפים, נוכל לחלק את העיר לאזורים, לפי צבעים – כאשר כל צבע הוא גוש של רחובות מ-1 עד 10 (לצורך הדוגמא) ובכל רחוב יש עשרה בתים (שוב, לצורך הדוגמא).

אז יש לנו צבע (אזור בעיר), מספר רחוב ומספר בית.

כעת, עלינו ליצור שילוט.
שילוט כזה שיוכל "לדעת" איפה הוא נמצא ולתדרך אותי למיקום המדוייק (ברמת בית) אליו אני צריך להגיע.
השלט הזה צריך להכיל את סדרת כל הצבעים בעיר וכן את סדרת כל הרחובות בגוש בו אנו נמצאים.

כל צבע וכל רחוב יוקף בחיצים שידריכו את הנהג לאיזה כיוון עליו לנסוע על מנת להגיע לשם.
בדוגמא הזאת למשל:

אני נמצא בגוש צהוב, ברחוב עשרים (ויכול להסתכל על הבתים כדי לראות איזה בית אני וכמה רחוק אני מבית היעד).
אם אני רוצה להגיע לרחוב 30, אני צריך לפנות שמאלה בפנייה הבאה.
אם אני רוצה להגיע לגוש הירוק, אני צריך להמשיך ישר.

ככה, בכל פינה, אוכל לדעת בדיוק איפה אני ואיך אני אגיע לנקודת היעד ("אני גר בסגול 20, בית מספר 7").

נחמד, לא?

ובכן. כן. אבל רק בתיאוריה…כי במחשבה שנייה על העניין, אני די סבור שזה בכלל לא יכול לעבוד.
דבר ראשון, מבחינת ההפקה, זה דורש ה-מון. ליצור שילוט בכל פינה שהוא בכלל שילוט עם כיתוב שונה בכל פעם, דורש לא מעט כאב ראש ולא מעט כסף.
דבר שני, אני חושב שזה די יכער את העיר אם במקום השלטים הלבנים והלא מזיקים שיש כיום לשמות הרחובות – יופיעו שלטים צבעוניים שכאלה.
דבר שלישי, בערים גדולים במיוחד, השלט יהיה ממש ארוך ובנקודה מסויימת עלולים להיגמר הצבעים.
דבר רביעי, מה יעשו עיוורי הצבעים המסכנים (בעצם, כאן גם היה לי רעיון, לשים אותיות על ריבועי הצבעים).
דבר חמישי, מה קורה כשעיר גדלה וצריך להוסיף גוש? מחליפים עכשיו את כל השלטים שכבר שמנו?

בקיצור…וזה רגע מוסר ההשכל, אחרי השלב שבו מתכנן הממשק בטוח שהוא יצר רעיון פשוט גאוני יש צורך בבחינה מדוקדקת של כל הפרטים כדי לוודא שהכל באמת יעבוד. לצערי יש הרבה מקרים שבגלל הגאווה, נולד ממשק לא שמיש ולא נעים שמעבר לגימיק, הוא לא יעיל בעליל.

אז עם כל הכבוד לרגע הניצוץ שלי ("לעזאזל, אני גאון!"), הפעם נאלץ להסתפק במכשיר ה-GPS החדש והטוב.

אני אחרון?

מזל טוב.
וואינט העלו נגן וידיאו פלאשי לאתר. אחרי אין סוף תגובות על כ-ל כתבת וידיאו, סוף סוף סוף הנגן הוטמע (כמעט במאה אחוז. עדיין אין נגן אודיו פלאשי למרבה הפלא) וגם משתמשי FF יכולים ליהנות מהסרטונים.

קצת פחות מזל טוב.
וואינט שיפצרו את מנגנון התגובות והפכו אותו למפלצת.

התגובות של וואינט הן נכס חשוב באתר לא פחות מהכתבות עצמן. אני עצמי מצאתי את עצמי לא פעם נכנס לכתבה ולו רק בשביל לקרוא את התגובות המשעשעות.
ויודעים מה? אני אפילו מחשיב עצמי כאבן דרך חשובה במנגנון התגובות שלהם ובכלל. אולי אפילו אבן הדרך ה-כ-י טובה שיצא לי לראות על פני מסך המחשב!!!
אז אתמול בלילה, כשאני רגוע משיחה וכוס קפה בארומה – הגעתי עייף, פתחתי את עמוד הבית שלי והנה זה פלא – שדרוג חדש.
התרגשות.
בכתבה מבלבלת משהו, הבנתי שמישהו נגע בנכס התרבות. ולא רק שהוא נגע, הוא גם לחץ, סובב, הפך, והזריק חומר ירקרק ולא ברור שניפח את כל הצורה.

אסביר – אני חושב שהם עשו שלוש טעויות.

הראשונה זו הדרישה להירשם כדי להמליץ.
נראה שהם מנסים להגדיל את מאגר הרשומים שלהם כדי שיהיו להם יותר אנשים לשלוח להם מייל פרסומי של אתר הקניות.
זו חשיבה ישראלית טיפוסית שלמדתי להכיר והיא הפוכה – קודם נחליט שאנחנו רוצים לעשות כסף ואחר כך נחשוב על איזה פיצ'ר יביא לנו אותו.
במקום לחשוב מה טוב בשביל הגולש ורק אחר כך למקסם אותו לטובת רווח.
אני ממש לא הייתי נרשם רק כדי להוסיף ניקוד לתגובה של עמרם מחולון שטוען שביבי צריך להתפטר. אני חושב שהם יודעים את זה, אחרת למה להגיב (שזו פעולה יותר משמעותית מהמלצה) מותר לי בצורה אנונימית? נראה שמישהו מרגיש שההרשמה תניב ירידה בפעילות ולא לקח את הסיכון עד הסוף.

השנייה זה שהם הפכו את סדר הופעת התגובות מהאחרונה לראשונה ובכלל, הפכו את כל האזור הזה לגוש של כפתורים ופונקציות.
מההתחלה לסוף, הסוף להתחלה, מומלצים, מדוברים….ווי זמיר. איזה פחד.
התחושה שלי אומרת שהם ניסו ליצור סדר ולגרום לכל גולש להרגיש בבית, אבל שכח קצת את הפרדוקס שאומר שיותר זה פחות.

והשלישית זה שהם שכחו קצת שאנשים מגיבים כי הם רוצים שיראו את התגובות שלהם.
אם עד אתמול ידעתי שאם אני מגיב והתגובה שלי תהיה עשירית, יראו אותה. במצב הנוכחי, אין לי שמץ של מושג מה ומי יראה. התגובה שלי שלישית, יראו אותה אלו שבחרו תצוגה של מהסוף להתחלה? רגע…וכמה בחרו את זה? ואלו שבחרו הפוך? אם יגיבו מספיק אנשים, אני אעלם לעמוד אחר? ואם לא ימליצו? אז אלו שבחרו לראות מה שהמליצו לא יראו? ולסבתא שלי יש גלגלים…זה משפיע? היא תראה את מה שכתבתי?
טוב, לא משנה…כבר שכחתי מה רציתי להגיד.

המנגנון הזה עבד יופי עד היום והם רק היו צריכים ללטש אותו טיפונת ולא יותר מזה.
האפשרות להגיב לתגובה מבורכת. NRG עשו את זה עוד מיום הקמתם ותמיד חשבתי שזה רעיון נהדר.
האפשרות להוריד ניקוד של תגובה טובה גם היא (ותודה לdigg).
יותר מזה? עזבו…לא צריך. זה עובד, אל תנסו לתקן.

אז כמו שהמלצתי לגל, כדאי שהם לפחות יתחילו לבדוק את כמות המגיבים החל מאתמול בערב כי יש לי תחושה חזקה שהם הולכים לחוות ירידה משמעותית במספר המגיבים והממליצים. ואם זה באמת קורה, מותר להגיד שטעינו ולחזור קצת אחורה עם ההיסחפות.

סכו"ם תקופה

הרעיון לפוסט הבא עלה לי עוד כשפתחתי את המקום הזה. רעיון שלא ידעתי ממש איך לתקוף אבל הנה…עם קצת מחקר, בסופו של דבר זה הצליח.

אם אני אלחש לכם באוזן את המילה שמישות וממשק משתמש, סביר שתחשבו מיד על מכשיר הסלולארי שלכם, על אדמין משתמש באתר שאתם רשומים אליו או סתם איזו מערכת הפעלה שיצא לכם להשתמש בה.
נסו לצאת שנייה מהקונספט הזה שנקרא מחשב אישי והסתכלו סביבכם. כמה ממשקים אתם מזהים שם?

אני אקשה עליכם עוד טיפה. נסו לצאת אפילו יותר רחוק ותורידו את כל הממשקים שמקשרים בין האדם למכונה.
עכשיו, כמה ממשקים אתם רואים?

אוקי, אז הפעם אני הולך לדבר על ממשק המשתמש הנפוץ ביותר בעולם, זה ששימש אתכם בארוחת הצהריים האחרונה שלכם.
הסכו"ם.

כן.

לפני שישבתי וחקרתי את העניין, הייתי בטוח שמדובר בסט של כלים מאוד פשוטים ש-מה כבר אפשר לכתוב עליהם?
אבל מסתבר שמדובר במערכת עם היסטוריה די נחמדה שלמדה להתממשק עם עצמה ועם המשתמשים שלה לאחר עשרות שנים של מחקר ופיתוח.
להזכירכם, הנושא הזה כל כך עתיק, שההתפתחות שלו היא לא דבר של מה בכך. יש לנו כאן התפתחות ויראלית שבניגוד לדור האינטרנט, עברו עשרות שנים ואלפי קילומטרים כדי שרעיון אחד יגיע לקצה השני של העולם.
תרבויות, אנשים, ניסוי וטעייה או בקיצור – כל מה שעובר על מערכות דיגיטליות היום….אבל בצורה של פעם.

הכף

בחרתי להתחיל עם המוצר האינטואיטיבי והוותיק ביותר (ועם ההיסטוריה המשעממת ביותר).
הכף אותה אנו מכירים התחילה אי שם בתקופה הפרה היסטורית. האדם הקדמון, כך מסתבר, החליט שלא נאה לו לערום אוכל בידיים ועל כן מצא לו קונכייה נחמדה, או חתיכת עץ מעוקלת שתוכל לעזור לו לאכול ולשתות בצורה קצת יותר נעימה מרכינה אל פני הנהר ונסיון עילג לשתות מים.
עם השנים, במאה הראשונה לספירה, הגיעו (איך לא) הרומאים ועיצבו את המוצר המדהים הזה בשתי צורות – כף גדולה בצורה אליפטית עם ידית מעוצבת ומרשימה. וכף קטנה יותר בצורה עגולה עם ידית מעוצבת ומרשימה גם היא הידועה אצלנו בשם – כפית.

הסכין

כמו שבוודאי ברור לכם, הסכין נוצרה על מנת להרוג. יש שיקראו לזה הגנה עצמית אבל לכו תסמכו על מילה של אדם קדמון.
לקח לו קצת זמן עד שהגיע אל נימוסי השולחן ומכיוון שהתרבות האירופאית עוד לא גרמה למארחים להגיש אוכל יחד עם הסכו"ם, אנשים פשוט היו הולכים עם הסכין (שנועד, כאמור, להגנה) בתוך נרתיק מגניב בצד החגורה וכשהיו מתיישבים ליד השולחן, היו שולפים אותו וחותכים את הבשר העסיסי.

החזיקו את המחשבה על הסכין, עוד נשוב אליו בהמשך, שעל כן הוא עומד להתממשק עם המזלג.

המזלג

נניח שיש לנו חתיכת בשר עם קצת אורז בצד. הכף תערום לנו את האורז והסכין תחתוך את הבשר.
אבל ניסיתם פעם לחתוך בשר בלי מזלג? זה נורא מלכלך את הידיים…
בתקופה כלשהי, החבר'ה הרעבים היו נעזרים, בשביל לייצב את חתיכת הבשר, בסכין נוספת. הם היו נועצים סכין אחת בבשר, חותכים עם הסכין השנייה ואז משתמשים בסכין הראשונה כדי לקרב את החתיכה לפה.
אם כך, מסתבר, שהמזלג הראשון היה בעצם סכין. מזלג עם שן אחת בלבד.
עקב כך, התחילו להופיע המזלגות שלא יכלו לחתוך אמנם, אבל באמצעות שתי שיניים חדות, הם היו תופסים את חתיכות הבשר כמו שצריך ומאפשרים לבצע חיתוך נוח יותר.

————————————–

ובכן, כמו שנאמר כבר, הסכינים ששימשו את היקום שלנו, נועדו להרג ועל כן גם נראו כך. חותכים ודוקרים.
אמה-מה, על מנת להוריד את מפלס האלימות בצרפת, החליט לו המלך לואי ה-14 שהוא לא מעוניין יותר בסכינים חדים בממלכה המבושמת שלו והוציא אותם מחוץ לחוק.
לא את הסכינים. רק את הקצוות החדים שלהם.

מאותה החלטה, צמח לו דור חדש של סכינים בעלי קצה קהה ומעוגל.
כעת, בזמן ארוחה טעימה, מה שהמשתמשים שלנו עשו, היה:
1. לנעוץ מזלג בבשר.
2. לחתוך עם הסכין.
3. לסובב מעט את הסכין כך שיהווה מחסום מתחת לרווח בין שתי השיניים של המזלג (כדי שחתיכות קטנות לא יפלו בחריץ שלו).
4. לקחת את הסכין והמזלג עם האוכל ולדחוף אותו לפה.

מטורף.
למעשה, בשלב מסויים, סכינים התחילו לקבל ידיות כמו של אקדחים, על מנת להפוך את כל סיבוב פרק היד לפחות מאומץ ולאחיזה להיות הרבה יותר נוחה.

מבחן השמישות הנ"ל, גרם למזלגות שלנו לקבל צורה קצת יותר הגיונית ומוכרת – הם קיבלו עוד כמה שיניים וכעת היה ניתן לגרוף בעזרתם, ורק בעזרתם, את האוכל שנחתך (מה שעזר לסכינים לחזור לצורתם השפיצית והמקורית).
והיי, אפילו לא צריך פה כף!

אז בפעם הבאה שתשבו מול השולחן, תחשבו טוב טוב על הממשק שנמצא אצלכם בשימוש כמעט מאז ומעולם ותזכרו שלא מעט בלאגן עבר עד שהוא הגיע לכדי שלמות שכזאת שתגרום לו להיות כמעט שקוף למשתמש.

אה, ועוד משהו קטן לסיום…סיפור משעשע בהקשר.
בעוד העולם עבר לו לסכינים בעלי קצה מעוגל ורחב ומזלגות מרובי שיניים בתחילת המאה השמונה עשרה, האמריקאים עדיין נותרו קצת מאחור.
המצב באמריקה היה שהייבוא הביא עימו המון המון סכינים אבל מעט מאוד מזלגות.
המצב שנוצר אם כך, היה שאמריקאי חביב שרצה לסעוד את נפשו, נאלץ להחזיק את הבשר שלו עם הכף. לחתוך עם הסכין הקהה, ואז לסובב את הכף ולערום את החתיכה החדשה לתוכה.
ואם נראה לכם שזה סתם אילוץ תתפלאו לשמוע שצורת האכילה הזאת נשארה באמריקה גם הרבה אחרי שהמזלגות התחילו לצוץ בכל בית.

כוחו של הרגל, מסתבר, חזק יותר מכל היגיון :)